עלון קשב ADHD

---

להחזיר את האומץ כדי לנוע מכשלון לכשלון - בהתלהבות

עלון קשב ADHD 

להחזיר את האומץ
ד"ר אנאבלה שקד
"החיים שלנו מתרחבים ומצטמצמים בהתאם למידת האומץ שלנו". 
אנאיס נין 

אין לו מוטיבציה! היא עצלנית! למה הוא לא משקיע? זה לא כל כך קשה! 
מכנה משותף לכל ההתנהגויות הנמנעות האלו הוא ייאוש.
discouragement באנגלית הוא ייאוש, אובדן אומץ. זה מה שיש לכל ילדה או ילד ולכל אדם שלא משתתף באופן פעיל בחתירה לפתור בעיות או להגשים מטרות.

אני מגדירה את עצמי כאשת טיפול מומחית בפסיכולוגיה אינדיווידואלית, שהיא הפילוסופיה של אלפרד אדלר לחיים, לחינוך ולטיפול. על פי אדלר, החיים הם תנועה ממצב שנתפס כלא טוב או לא מספק, למצב טוב יותר.
החיים הם תנועה ממצב של חסך וחסר לעבר הסתגלות, לעבר התגברות והתפתחות. התנועה הזאת היא מקור המוטיבציה האנושית, ויש לה שני מאפיינים ייחודיים, הטבועים בנו מיום לידתנו:

א. חתירה striving
החתירה לממש את הפוטנציאל שלנו.
כל אחד ואחת מאתנו מצויד בכוח חיים שדוחף אותו לחיפוש, להתגברות ולהתפתחות, למימוש היכולות והרצונות שלנו. המונח "חתירה" חשוב מפני שהוא כולל בתוכו שלושה ממדים: הרצון, השאיפה והמאמץ להיענות לאתגרים, לפתור בעיות ולממש מטרות.

ב. הכח היצירתי
הכח היצירתי הוא היכולת לחשוב, לדמיין, להמציא וללמוד. בזכות המתנה האדירה הזאת אנחנו יכולים להתגבר כמעט על כל מכשול, פרט לאחד, והוא: 
 

הפחד מאובדן תחושת ערך
צוידנו בחתירה טבעית להתמודדות, התגברות והתפתחות, חתירה שהכרחית להישרדות, לקיום ולהמשכיות שלנו ושל המין האנושי, ולכן אם אדם או ילד לא מגלה מוטיבציה, זה לא מפני שהיא חסרה, אלא מפני שהיא חסומה.

מה שחוסם את החתירה האקטיבית להגשמה, המכשול שכמעט ואי אפשר להתגבר עליו, הוא הפחד מאובדן תחושת ערך. הפחד מאובדן תחושת ערך מוביל לאובדן אומץ ולצמצום תחומי הפעילות שלנו לאזורים שבהם נהיה מוגנים מפני אותה סכנה.

מדוע אנחנו פוחדים כל כך לאבד את תחושת הערך? מפני שהתגובה של החברה שלנו לכישלון היא מאוד קשה. סביב גיל שנתיים הורה מגיב בצעקה, בגלל בהלה או מתוך כעס על טעות של הילד. כשזה קורה, נעשה חיווט בנפש של הילד או הילדה, קשר הרה גורל בין כישלון לבין אובדן אהבה. קשר בין טעות או כשל לאובדן שייכות וערך. ובגלל שאהבה, התקשרות ושייכות בגיל הרך הם הכרחיים לקיום, אנחנו לומדים לפחד פחד מוות מכישלון.

מהרגע שנעשה ההקשר בין כישלון לאובדן אהבה, שייכות וערך הילד/ה מתחיל/ה לשחק משחק הגנתי, שבו הדבר הכי חשוב הוא להימנע מכישלון, וכך מתחילים ליצור תסריט חיים מצומצם.
אם הפירוש שלי לניסיון שלא עלה יפה הוא: "אני לא שווה", אזי הרגשות שיתעוררו הם בושה ופחד. 
 

בושה ופחד הם רגשות חברתיים
בושה ופחד אינם רגשות טבעיים שמתעוררים בעקבות ניסיון שלא עלה יפה.
זה לא כיף להיכשל, זה לא נעים לטעות. אבל זה מאוד אנושי, כי אנחנו יצורים לא מושלמים ואנחנו טועים לא מעט. לולא החיווט הלא נורמלי הזה בין כישלון לאובדן ערך, הרגשות שהיו מתעוררים בזמן טעות היו אכזבה וצער: אכזבה כי יש פער בין מה שרציתי לבין מה שקרה, וצער על הפסד, אבדן זמן, השקעה, משאלה...

בושה ופחד הם רגשות חברתיים, בושה היא הרגש שמתעורר בגלל המחשבה שאני לא מספיק טובה או לא ראויה, פחד מתעורר בגלל המחשבה שאחרים עלולים לגלות את זה.

ואז, התגובה שלי תהיה נקיטת זהירות יתר והימנעות כדי להישמר מפני הסכנה הגדולה.
מאחורי כל הימנעות משמעותית בחיים ישנו פחד מאובדן תחושת שייכות וערך. 
 

מאי אפשר לאי ושמו אפשר
הפירוש שיש לנו על העולם ועל עצמנו פועל כנבואה שמגשימה את עצמה. אם לילדה יש פירוש על עצמה שהיא לא טובה במדעים. האם היא מצפה להצליח או להיכשל? האם היא תלמד? לא. אין טעם ללמוד אם תיכשלי. מה התוצאה? כישלון. מה המסקנה?: תמיד המסקנה של המעגל: אירוע, פירוש, רגש, תגובה, המוכר כמודל אפר"ת, היא: "עובדה, צדקתי!"

לכן, כדי לשנות את ההתנהגות של אדם צריך לשנות את הפירוש שלו על עצמו, על המשמעות של כישלון ועל הציפייה שלו לעתיד. למשל, כשילד או ילדה אומרים: "זה קשה, אני לא יכולה, תענו: "את עוד לא מאומנת, הא?" במקום: "אני לא טובה בזה, עדיף לעזוב כבר עכשיו." כדאי: "אם אני עוד לא מאומנת בזה, כדאי להתאמץ יותר."

שינוי תפיסה זה הוא שינוי משנה חיים, מ"אי אפשר", ל"אי ושמו אפשר", מ"אין טעם להתאמץ" ל"כדאי לנסות". 
 

מחיר האומץ ומחיר זהירות היתר
גם לאומץ יש מחיר. המחיר של האומץ הוא סיכון. כשאני לוקחת צ'אנס אני נחשפת, אני פגיעה. יכול להיות שאני אכשל או שאני לא אצליח כמו שחשבתי שאני צריכה להצליח.

קשה להסתכן בחברה שלנו, ששופטת, משווה, מודדת, מדרגת, מבקרת, שמגיבה לכישלון בבוז, כאילו שזה דבר מוזר שלא היה אמור לקרות, לפחות לא לאדם שווה. הנכשל חווה מבוכה, השפלה ודחייה, סכנה לשייכות, שכאמור, נחוות כאיום קיומי.

מחיר האומץ הוא פגיעות, סכנת כישלון, אבל מחיר זהירות היתר גבוה עוד יותר: פספוס של אפשרויות, חוויות והזדמנויות למידה, הקטנה של הביטוי האנושי הייחודי החד-פעמי שהוא כל אחד מאיתנו. מחיר זהירות היתר והימנעות הוא החמצה.  

דרוש הרבה אומץ כדי לחזור למה שבעצם טבעי לנו:

• להיענות לאתגרים שהחיים מציבים בפנינו
• לפתור בעיות
• להציב לעצמנו מטרות חשובות ומרגשות ולפעול להגשמתן
• להתחבר ולאהוב תוך כדי כבוד לעצמנו ולאחרים
• להגשים את הפוטנציאל שלנו ולתרום לאנושות 
   

לנוע מכישלון לכישלון - בהתלהבות
אז מה לעשות? כמובן: להחזיר את האומץ!
אומץ אינו העדר פחד, אומץ זה לפעול למרות הפחד, למרות הסכנה מכישלון. חוסר פעולה מבטיח החמצה. פעולה לא מבטיחה הצלחה אבל היא כן מבטיחה חוויה ולמידה.  

החיים הם תנועה להתקדמות ושיפור. זו מהות ההצלחה: להופיע, להגיד "הנני!", ולצעוד את הדרך לצד חברינו בני האדם תוך אמון, הכרת תודה, אופטימיות ותקווה.

הבעיה שלנו איננה הכישלון. כישלון הוא חלק בלתי נמנע מכל תהליך, כישלון הוא מורה מעולה, אם כי קצת קשוח. הבעיה שלנו היא בזהירות יתר, הימנעות, עצירה.

לפי צ'רציל, משמעות ההצלחה היא לנוע מכישלון לכישלון - בהתלהבות. הדרך היחידה להמשיך לנוע בהתלהבות מכישלון לכישלון היא לנתק את החיבור המלאכותי והמיותר בין כישלון לאובדן ערך. כישלון ≠ אובדן ערך.  

כישלון הוא ניסיון שלא עלה יפה, הוא איננו מדד לערך האדם אלא סימן שחסרים לאדם עדיין מיומנות, ניסיון או ידע כדי להשיג תוצאה טובה יותר .
mistake היא המילה האנגלית ל"טעות". כלומר, כשלון הוא טייק שלא יצא טוב וצריך לעשות עוד טייק.

כעת למדנו את הדרך הראשונה להחזיר את האומץ: שינוי משמעות הכישלון. לא אסון, אלא חלק מובנה וטבעי של החיים ומנוף ללמידה. ומהי הדרך השניה?

העידוד
כולנו זקוקים לתחושה של שייכות וערך. כולנו רוצים לדעת שאנחנו אהובים ורצויים, שאנחנו מסוגלים, ראויים ומשמעותיים, גם אם טעינו, גם אם איננו מושלמים. הגיוני לבחור בנסיגה כשיש איום על תחושת הערך שלנו, הגיוני להעדיף עצירה על השפלה.

באותה מידה יהיה הגיוני לחזור להשתתף אם האיום יוסר.
עמדה מעודדת נטועה בהכרה שטעויות ופגמים הם חלק בלתי נמנע מהחיים, ואין צורך להתמקד בהם. הדבר היחיד שחשוב ורלוונטי לאחר כישלון הוא שימור האומץ על מנת להמשיך לנסות ולא להתייאש ולפרוש.

עידוד אמור לשנות את התפיסה של אדם מ"אני לא שווה", ל"אני שווה ובעל ערך למרות הפגמים והטעויות, ואני יכולה להשתפר, לכן כדאי לנסות שוב".
עידוד היא הפרקטיקה החשובה ביותר לכל מי שמלווה אדם יקר, זאת אומרת, לכולם: הורים, נשות ואנשי טיפול, ייעוץ, אימון, חינוך וניהול. זו מיומנות מרתקת, אומנות ממש, אותה אני מלמדת בצורה מפורטת בקורס "להחזיר את האומץ". 

"עידוד זה כל דבר שמעלה את האומץ של האדם". זה כל אמירה או מחווה שמשנה משהו בפירוש של המעודד על עצמו או על המצב, ושינוי זה מאפשר את החתירה הטבעית, זאת אומרת גילוי הרצון, השאיפה והמאמץ להמשיך ללכת בדרך לקראת הגשמה עצמית.

עידוד בילדות פועל כמו חיסון שמחזק את עמידות האדם מול נסיבות קשות.
התוצאה של עידוד היא אומץ.

 

ד"ר אנאבלה שקד
בעלת תואר שני ושלישי בתרפיה בהבעה ויצירה מאוניברסיטת לסלי,
מייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר, ומרצה בכירה בו
פסיכותרפיסטית בפרקטיקה פרטית
מחברת רב המכר "לקפוץ למים - מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים"
מנחת קורס האונליין להחזיר את האומץ – קורס ללימוד אומנות העידוד 
https://www.anabella.co.il/encouragement/ 
0533931200  מירב

 

תודה על קריאת העלון. 
אני מזמינה אותך לקרוא עוד על 
מבוגרים - טיפול, אימון - כאן

טיפול התנהגותי, רגשי - כאן

בברכה, 
 

זיוה דינה - קשבים
יעוץ להעצמת תפקודי קשב 
Attention Functions
Empowerment
 

---

ה​​רשם לעלון כדי לקבל עדכונים על הטיפול ​בהפרעת קשב ADHD:

עלון קשב ADHD למשפחה

עלון קשב ADHD למבוגרים

הרשם ל"קשבים" כדי לקבל עדכונים לאנשי טיפול, חינוך ואימון:

״קשבים״ להתפתחות מקצועית

---

29.08.2022