תפריט
ADHD
ADHD

עלון קשב ADHD

האם כדאי ללכת לאבחון של ADHD?

האם כדאי ללכת לאבחון של ADHD?

עלון קשב ADHD

שלום רב .
העלון הנוכחי ידון באחד מציוני הדרך המוקדמים בהתמודדות עם ADHD: ההתלבטות שלפני האבחון. כתבה אותו ד"ר נעמי וורמברנד, מנהלת מכינת ניצני מהו"ת לסטודנטים לקויי למידה, והוסיפה הארות ד"ר איריס מנור, פסיכיאטרית מומחית לאבחון וטיפול בהפרעות קשב וריכוז. בסיום המאמר, תוכלו לדעת מהו פשר שיתוף הפעולה בין שתיהן.

האם ללכת לאבחון של ADHD?
התלבטויות של בוגרים
דר' נעמי וורמברנד

אולי גם לי יש הפרעת קשב? אולי זה מה שיכול להסביר את הקושי שלי להתארגן, לעמוד בזמנים, לשמור על מצב רוח יציב, לטפח חברויות ולהצליח במבחנים?
ככל שעולה המודעות הציבורית לנושא הפרעת הקשב בקרב בוגרים, כך מוצאים עצמם יותר בוגרים מתלבטים אם ללכת לאבחון.

מתוקף עיסוקי כמנהלת מרכז מהו"ת, (מרכז התעצמות ותובנה לסטודנטים בעלי לקויות למידה והפרעות קשב), אני מכירה מקרוב הרבה סטודנטים להוראה, אשר מגיעים ללימודים אקדמיים מבלי לדעת שהם סובלים מהפרעת קשב. תוך כדי שיעורים שעוסקים בחינוך, הם מתוודעים למאפייני התפתחות "נורמטיביים" לעומת מאפייני התפתחות הנחשבים "שונים". כשם שכל סטודנט לרפואה חושב שהוא חולה בכל המחלות, או סטודנט לפסיכולוגיה מזהה כביכול את כל ההפרעות בעצמו, כך הסטודנטים להוראה מתחילים "לחשוד" שגם הם לוקים בהפרעות למידה והפרעות קשב, שעליהן הם לומדים בשיעור.

החשש "שמא יש לי הפרעת קשב", איננו מוביל בהכרח לפנייה לאבחון, אלא מעורר התלבטויות רגשיות, הנובעות מתוך אותו מעין נסתר אך סוער ופעיל של דימוי עצמי פגוע ותחושת חרדה וחוסר וודאות.

מהם לבטיו של הסטודנט, כאשר הוא צריך להחליט אם לעבור אבחון או לא?

הסטודנט חושש שכל ההסברים והתירוצים שבנה לעצמו בכל השנים כדי לשרוד, יהיו בלתי רלוונטיים אחרי האבחון. עד עכשיו "הוא ידע שהוא כזה", שזה האופי שלו, שהוא "דפוק", שהוא עצלן ואולי גם טיפש ולא אחראי. ומה יחשוב על עצמו אם פתאום יתברר לו שהתפיסה שלו איננה נכונה? האבחון יגלה שיש סיבה מוצדקת לכישלון המתמשך, הוא ייאלץ לשנות את התפיסה העצמית ולהתחיל להסביר את עצמו ואת חייו באופן שונה.
סטודנטית אמרה לי פעם: "אם לפתע יגלו שיש לי הפרעת קשב, מה אני אעשה עם כל רגשות האשמה שלי? אני כבר לא יכולה בלעדיהן. אני - זה אשמה".

חשש אחר הוא ש"אם אתחיל לטפל בהפרעה, ובכל זאת ההצלחה לא תגיע, זו תהייה ההוכחה הסופית לעובדה שאני "לא יוצלח".
ואם כן אצליח, איך אשמור על ההצלחה? מה אעשה עם הציפיות החדשות שיהיו מופנות כלפי?
מצד שני, קיים גם החשש שהאבחון יגלה ש"אין לי הפרעת קשב".- אז מה בכל זאת יסביר את כל האכזבות שהורגלתי בהן? זה יהיה גזר דין שאני עצלן או טיפש ונגמרו התירוצים. 

לפחדים סביב עניין האבחון מוסיפה מאוד חרושת השמועות המופרכות והבלתי-מבוססות סביב הטיפול התרופתי: "אני נגד כימיה", "זה סם מסוכן שפוגע במוח","אני אפסיק להיות אני, ואתחיל להיות מישהו או משהו אחר". התנגדות קשה עלולה להגיע מכיוון ההורים, שרוצים באופן טבעי למנוע מילדיהם את נטילת התרופה. רבים מהבוגרים בעלי הפרעות קשב עדיין "מחוברים בחבל הטבור להורים", לטוב או לרע, וחוששים לחלוק עליהם למרות היותם בוגרים בפני החוק.

מחקר שערכה סוזן ווגל בשנת 2007 , הראה שאם בסופו של דבר מחליט הבוגר לפנות לאבחון, מתפתח תהליך רגשי אופייני לאחר קבלת הממצאים:

  • הקלה ("אני לא אשם, אני לא טיפש")
  • בלבול ("אז איך בעצם אני צריך להבין את החיים שלי עד היום?")
  • כעס ("מדוע לא אבחנו אותי וחסכו ממני את הסבל?")
  • עצב ("איך התבזבזתי, הרי חיי היו יכולים להיראות אחרת לגמרי!")
  • דאגה ("בעצם זה כרוני. אז מה והייה איתי בחיים?")
  • השלמה ("זה אני. צריך לזרום עם החיים".)

וכך, בגלל כל החששות האלה, חומקת לה הזדמנות פז לעשות צעד גדול קדימה לקראת שינוי, לעיתים דרמטי, באיכות החיים. הבוגרים ממשיכים לחשוב ש"אם אתאמץ עוד קצת, בסוף אצליח". הם משקיעים אנרגיות אדירות בהישרדות, מתוך עקשנות והתמדה יוצאי דופן, ומגיעים לרוב להישגים בינוניים, שאינם עומדים בפרופורציה כלשהי למאמץ המושקע. מכאן קצרה הדרך לשחיקה וייאוש, על כל ההשלכות הנובעות ממנה. 
 
חשוב להדגיש שהפרעת קשב היא בעיה רפואית לכל דבר. כשם שחולה עם בעיות ראיה לא יגיד לעצמו: אני אתאמץ עוד קצת ואז אוכל לראות, או חולה סכרת שיאמר: אני אחכה עוד קצת והסוכר יתאזן - כך אי אפשר לומר: אני אשקיע עוד קצת, והקשב שלי יסתדר. יש כאן פספוס גדול של החיים בכל תחום של החיים, הטיפול שיכול להינתן למי שמאובחן כבעל הפרעת קשב הוא רב ממדי: תרופתי, התנהגותי, לימודי, ארגוני ופסיכולוגי, וכל השהייה פוגעת בזכותו למיצוי חייו באופן מלא ומשמעותי.

כיצד אפשר להביא בוגרים לקבלת החלטה שקולה בשאלה האם לפנות לאבחון קשב?

לדעתי, זה עניין של תהליך וזמן הבשלה. צריך להיות מקום או אדם שהם מאמינים בו, שאפשר לדבר אתו ולהתלבט, ללכת ולשוב, לרצות היום ולהתנגד מחר וחוזר חלילה. יש לספק להם ידע מדעי עדכני ולהפגיש אותם עם עמיתים שהיו במצב דומה והם כיום לאחר אבחון וטיפול. צריך לגלות אמפטיה וכבוד לחששות, עד שהבוגר עצמו והייה בשל לקבל את ההחלטה עבור עצמו.
 

ד"ר נעמי וורמברנד 
מטפלת CBT
מאמנת אישית מוסמכת להפרעות קשב בבוגרים ומבוגרים
http://www.naomiv.co.il
מייסדת מכינת ניצני מהות לבוגרים לקויי למידה במכללת סמינר הקיבוצים. 
דר' וורמברנד הייתה בצוות המייסד של עמותת "קווים ומחשבות", העמותה הישראלית להפרעת קשב, ביחד עם דר' איריס מנור ואיריס שני.
דר' איריס מנור היא פסיכיאטרית לילד ולמתבגר  מנהלת היחידה להפרעות קשב וריכוז בפתח תקוה ומכון אניגמה פלוס http://www.anigma.co.il/​

עד לקבלת העלון הבא, אני מזמינה אותך לקרוא על
אימון והנחייה לבוגרים ומבוגרים - כאן
 

בברכה,

זיוה דינה - קשבים
יעוץ להפרעת קשב
דיוורי טיפול, חינוך ואימון 
לקהלי יעד מותאמים במיוחד
 

 


ה​​רשם לעלון כדי לקבל עדכונים על הטיפול ​בהפרעת קשב ADHD:

עלון קשב ADHD למשפחה

עלון קשב ADHD למבוגרים

הרשם ל"קשבים" כדי לקבל עדכונים לאנשי טיפול, חינוך ואימון:

״קשבים״ להתפתחות מקצועית

15.12.2018

כל העלונים

קטגוריות של עלונים

זיוה דינה

זיוה דינה

קצרין מ"ס טלפון חסוי
מאמרים וידאו ארועים אתר אינטרנט