עלון קשב ADHD

---

פספסתי את הטיול בגדול

עלון קשב ADHD

פספסתי את הטיול בגדול 
ד"ר שולמית ארזי 

מתוך הקליניקה שלי:
כמו כולם, גם הכיתה של ערן יוצאת בכל שנה לחופשת הפסח שבוע לפני החג. בשבוע הזה, בבית של ערן, כמו בהרבה בתים אחרים, כולם עסוקים, גדולים כקטנים, בניקוי הבית ובסידור כל הארונות. 

ערן שמח כמובן בחופש מבית הספר, אבל את החפצים שלו, את המגרות ואת הארון שבחדרו, הוא ממש שונא לסדר. בכל שנה אמא צריכה להזכיר לו שעליו לנקות את כל המגירות ולסדר אותן יפה. 

המגרות שלו "מפוצצות" עד אפס מקום בחפצים קטנים ובמזכרות מיוחדות שהוא אוסף. אמא מתחננת שיזרוק דברים ישנים: "אתה לא צריך את כל הדברים האלה, יהיה לך הרבה יותר קל אם תזרוק לפעמים משהו". אבל ערן הוא אספן של חפצים, לכן בשבילו סידור המגירות הוא עבודה מאתגרת במיוחד.

והנה, בשנה שבה היה בכיתה ד', ציפתה לו הפתעה נעימה: דני, המדריך מהצופים, הודיע שהשנה טיול הפסח לגליל הוקדם מחול המועד, לשבוע שלפני פסח. 

לא היה מאושר מערן!  "במקום לנקות ולסדר את ארון המשחקים שלי", צהל, "אצא לטיול"! 
בתחילה התנגדו הוריו שיצא לטיול בזמן שכולם טורחים ועובדים לקראת החג, אבל לבסוף התרצו והרשו לו.

בהודעה על הטיול הייתה גם רשימה של ציוד שצריך להביא. אמא עזרה לערן לארגן את התרמיל. בעניין הזה היא לא סמכה עליו, שהרי ידוע שערן ילד שכחן וקצת מפוזר, והיא חששה שישכח דברים חשובים.

אבל, דווקא בעניין הטיול ערן לא היה שכחן כלל. הטיול היה מתוכנן ליום שני וערן התרגש כבר כל השבוע שלפניו. בלילה שלפני הטיול הוא התהפך מצד לצד במיטתו ולא הצליח להירדם. הוא חשש שלא יצליח לקום בזמן. ביום רגיל של לימודים ערן מתקשה לקום בבוקר ואמא מעירה אותו כמה פעמים עד שהוא מצליח לקום. 

אבל הפלא ופלא - בבוקר הטיול השכים קום, וקפץ מן המיטה בשש בבוקר ללא קושי. "מתי יגיע היום שתצליח לקום כך גם לבית הספר?" שאלה אמו המופתעת.

♫ ♫ ♫ ♫

"את הבוקר של הטיול הזה לא אשכח לעולם", סיפר לי ערן וחייך חיוך של אושר. עיניו ברקו, כאילו הוא חי את הבוקר ההוא מחדש. "יצאתי בזמן, והייתי במצב רוח מצוין. טיולים בארץ אהובים עלי מאוד, בעיקר טיולים עם הצופים, כשהולכים ברגל במקומות מעניינים ומסקרנים. 

"לא היה לי קל לסחוב את התרמיל הענק שאמא ארזה, אז הלכתי לאט. היה קריר קצת בחולצה הקצרה, והיה שקט ברחוב. זאת שעה שהרבה אנשים עוד ישנים. 

"הגעתי לרחבה של הצופים בשעה 7:00, בדיוק בזמן – אבל הכול היה שקט לגמרי...
"לא ילדים מתרגשים וצורחים, לא מדריכים שמבקשים שקט לרגע, לא אוטובוס. מוזר...
"הלב שלי התחיל לדפוק קצת חזק יותר, "והנה אבא של רוני בא מולי: 'אוי, ערן... אתה בדרך לטיול?... הם יצאו לפני כמה דקות'. 

"'מה  זאת אומרת יצאו?!' צעקתי, וכעסתי על אבא של רוני, כאילו הוא אשם במשהו, 'הרי הטיול נקבע לשעה שבע ועכשיו בדיוק שבע'! 

"'אני חושש שאתה טועה', ענה לי אבא של רוני 'הטיול נקבע לשעה שש וחצי'. אמר - והמשיך בדרכו. 

"הלב שלי התחיל לדפוק תוק... תוק... תוק... חזק-חזק ומהר, אבל המשכתי ללכת עד לשער הכניסה, כאילו אם אגיע ממש לנקודת האיסוף – משהו ישתנה.

"שום דבר לא השתנה. גם בתוך הבניין לא היה אף אחד. רתחתי מכעס ומאכזבה. הרגשתי כאילו אני עומד להתפוצץ:

"לא ייתכן... איך זה יכול להיות?! איך קרה לי דבר כזה? למה לא חיכו לי? שכחו אותי?!!

"הנחתי את התרמיל הכבד ליד האבן שבכניסה ורצתי מצד לצד, כדי להיות בטוח... לא טעיתי. הם נסעו - בלעדי".

גם עכשיו, כשערן ישב בחדרי, החלו הדמעות לזלוג על לחייו. הוא נזכר ברגע הנורא ההוא, ושוב היה חסר אונים, מיואש ומאוכזב. בהדרגה הבכי התגבר, כך שכמעט לא היה יכול לדבר. "את לא תוכלי להבין לעולם איזו אכזבה הייתה לי. לא ידעתי מה לעשות", אמר והתייפח. 

ניגשתי לערן וחיבקתי אותו, עד שנרגע קצת. 

"ומה עשית אז?" שאלתי, 

"מה יכולתי לעשות? פשוט חזרתי הביתה", ענה לי בפנים סמוקות מבכי ובעיניים לחות.

"נכנסתי הביתה, כשאני בוכה וצועק: 'זה לא יכול להיות! הם נסעו... הם נסעו!!' אמא ניסתה להרגיע ולעודד אותי, וגם אבא ניסה לנחם אותי, ורץ להביא את הפתק של ההזמנה לטיול. 'כן ערן חמוד, הרי כתוב פה בפירוש, שעת היציאה: 6:30, אמר בנחת. 'פשוט לא שמת לב... לפעמים לומדים בדרך הקשה'.

"זאת לא דרך קשה, זאת דרך אכזרית", אמר ערן ושוב בכה קצת. 

"האשמתי את כולם: את ההורים שלא הסתכלו בפתק ואת המדריך שלא הזכיר לי שוב את השעה, את החברים שלא דיברו איתי על השעה 6:30, רק לא את עצמי שלא שמתי לב למה שכתוב בפתק". 

"ועכשיו? לאחר שסיפרת לי ושיתפת אותי במה שעברת? ולאחר שגדלת בשנה? איך אתה מתייחס לזיכרון הזה"?

"עכשיו, אחרי שאני כבר יודע כל כך הרבה על הקושי שלי בקשב וריכוז, אני מבין שבגלל הבעיה הזאת, לא שמתי לב לשעה. כנראה שהייתי ממוקד בדברים הלא כל כך חשובים כמו: שיהיה לי כיף, שיהיו צחוקים עם החברים ועם המדריכים, שאמא בטח ארזה גם כל מיני חטיפים, ולא הייתי ממוקד בדבר הכי חשוב – שזאת השעה. 

"היום אני שולט יותר טוב בקשב שלי ויודע להבדיל בין העיקר לטפל, כמו שהסברת לנו הרבה פעמים בקבוצה, ואני בטוח לגמרי שבטיול הבא אגיע בזמן". 

אחרי שערן הלך הביתה וגם כל הילדים האחרים, ואפילו המטפלים עזבו את המכון, נשארתי לבדי והרהרתי. שאלתי את עצמי, האם כשערן חזר לחוויה הקשה שהציקה לו, וסיפר לי עליה, ובכה, רק הכאבתי לו שוב, או שדווקא להפך: עזרתי לו להתגבר על הכאב, כך שיוכל להשתמש בחוויה הקשה כדי ללמוד משהו חדש שנקרא "אחריות"?

 * פרק מתוך הספר ״הסוד של ערן״. 

 

ד״ר שולמית ארזי 
פסיכולוגית שיקומית וחינוכית, 
מנהלת ״מכון שיר״ - קליניקה לאבחון ובטיפול בילדים, נוער ומשפחה, 
כתבה את הספרים ״מתכון לנפש״ ו״הסוד של ערן״, אותם איירה בעצמה.
‭052-6933929‬
03-9339293

 

תודה על קריאת העלון. 
אני מזמינה אותך לקרוא עוד על:  

טיפול התנהגותי ורגשי - כאן 

ניהול זמן והרגלים - כאן

הדרכת הורים - כאן

 

בברכה, 

 

זיוה דינה - קשבים 
יעוץ להעצמת תפקודי קשב ADHD
Attention Functions
Empowerment 
adhdindex.co.il

---

ה​​רשם לעלון כדי לקבל עדכונים על הטיפול ​בהפרעת קשב ADHD:

עלון קשב ADHD למשפחה

עלון קשב ADHD למבוגרים

הרשם ל"קשבים" כדי לקבל עדכונים לאנשי טיפול, חינוך ואימון:

״קשבים״ להתפתחות מקצועית

---

11.02.2024