עלון קשב ADHD

---

תיוג הוא טוב!!! הוא עוזר לילדינו!

עלון קשב ADHD
שלום רב, 
העלון המרגש הזה נכתב מדם ליבו של ליאור דגן, אדם עשיר בליקויי למידה שונים ומשונים, אשר הפך את הלימון ללימונדה, והיום עוסק בהוראה והעצמה של תלמידים כמוהו. אני מקוה שגם אתם תיסחפו אחר סיפוריו המרגשים.

איך אנו מתייגים אחרים, 
איך תייגו אותי, איך תייגתי את עצמי 
ואיך נעזור לילדינו לפרוח 
ליאור דגן

אני אוהב לפנות להורים, למורים, לילדים ולבני נוער, להזמין אותם לשאול אותי שאלות, וגם לבוא אליי ואל כל התחום שלי בטענות ומענות. אני הרי דורש מהתלמידים שלי להתמודד ומעודד אותם להתמודד עם כל אתגר, אז ראוי שאדרוש אותו הדבר מעצמי, אם כי זה בפירוש לא קל... והמושג שהכי-הכי מציק לתלמידים, להורים שלהם וגם למורים אכפתיים – הוא מושג התיוג.  

"הילד שלי לא לקוי למידה – הוא יצירתי!"
או: "אתם אומרים עליו שהוא עם הפרעת קשב? אבל הוא כל כך מוכשר!" 
הילדים והנערים האלה הם באמת יצירתיים, מוכשרים  וחכמים, ושיסלחו לי כל חובבי הכינויים המעליבים כמו "ילדי המסכים". אין לי מקום לפרט במסגרת זו, רק אציין שבכל פעם אני משתאה מחדש עד כמה הילדים האלה טובים ובעיקר ערכיים.  

הורים ואנשי חינוך יוצאים נגד מה שהם מכנים "תיוג", כאשר המערכת מתייגת ילד, שמה עליו תווית של "לקוי למידה". לדבריהם זהו דיכוי, משהו שנועד להקל על המערכת על חשבון הילד. ויש עוד טענות, אף יותר חריפות מאלה שהצגתי כאן. ניתן למצוא את כולן בקלות בשיטוט באינטרנט.  

כמו לרבים מהעוסקים בחינוך, גם לי יש ביקורת חריפה על "המערכת" בכלל ועל מערכת החינוך בפרט, ולמרות זאת, אני טוען בתוקף: להגיד על ילד שיש לו לקות למידה או הפרעת קשב – זה כלל אינו תיוג, זה אפילו ההפך מתיוג. ההגדרות "לקוי למידה", "בעל הפרעת קשב" ודומותיהן עשויות למנוע את הנזק והמצוקה שבתיוג. וכדי להבהיר למה אני מתכוון, אספר קודם כל את הסיפור האישי שלי. 

כילד לקוי זמן ומרחב, חוויתי מאמצים נואשים וכושלים לתייג אותי באין-ספור הגדרות, סימונים ותוויות. עד היום ההיזכרות בזה והכתיבה על זה,  מעלות בי כאב רב. חשוב לי לומר: אין בי כעס או טרוניה כלפי כל מי שתייג אותי. זה נעשה מחוסר ידע – ידע שלא היה קיים בתקופה שהייתי ילד. הרי אף אחד לא ידע או אפילו העלה בדעתו, שיכול להיות דבר כזה "לקות מרחב".

אז מהי לקות מרחב,  דיסאוריינטציה, ובמקרה שלי – מהי לקות זמן ומרחב? תחשבו על ילד, או מבוגר, שפשוט מתקשה להתמצא במרחב, שלא לדבר על לקרוא מפה. תבינו, את הסימנים על המפה עצמה אני מכיר, אבל לקשר אותם לדרכים ולכיוונים בשטח – זה כבר סיפור אחר לגמרי. רק בסביבות גיל עשר גיליתי שבעיני כולם, למצוא את הדרך למקום שאתה מכיר ולמקום שאתה לא מכיר – זה בכלל לא אותו הדבר... התקשיתי להבין באיזה כיוון ללכת, להעריך מרחק ולאמוד זמן. 
 

בנוגע לזמן... טוב, גם כילד כבר ידעתי, שבשעה יש שישים דקות ושבדקה יש שישים שניות, אבל – תשאלו את עצמכם: איך אתם מרגישים כשאתם מחכים, או סתם שוהים במקום כלשהו, בלי "משהו לעשות"? אם אתם בעלי תפיסת זמן רגילה – אתם כנראה מרגישים חוסר נוחות או תחושה מטרידה אחרת, אפילו כעס או תסכול, כי אתם מודעים לכך שעוברת עוד דקה ועוד דקה... אני משער שהצטברות של תחושות כאלה לאורך זמן יוצרת את הדבר שאתם קוראים לו "שעמום". אצלי – זה לא כך. אני פשוט לא מרגיש שהזמן עובר. אם עברה דקה או שעה – מבחינתי זה היינו הך.

תארו לעצמכם אדם רגיל שנוסע באוטובוס הביתה. הוא יורד בתחנה ברחוב שבו נמצא ביתו. הוא הולך לכיוון הבית מבלי להשקיע בכך מחשבה. אבל אני - אם ארד בתחנה שברחוב בית מגוריי, ואם לא אהיה מודע ולא אשקיע מחשבה, אז... אני עלול ללכת לכיוון אחר, ומכיוון שאינני מודע לזמן, ולא יודע כמה זמן "הגיוני" שיעבור, אני יכול להמשיך ללכת... וללכת... ואם לא אהיה במודעות מלאה, וכל הילדוּת והנערוּת שלי לא היה לי שמץ מודעות, אז מי יודע לאן אגיע, ולא תאמינו באילו מסלולים בלתי-אפשריים כבר יצא לי להסתובב בדרך הביתה. 
 

כפי שכבר אמרתי – מושגים כמו "דיסאוריינטציה", "לקות מרחב" ו"לקות למידה" לא היו מוכרים אז, לפחות לא בסביבתי הקרובה. אז איך יכלו להסביר את הילד הזה??? היו המון הסברים, המון תיוגים: 
לא מגיע בזמן: חסר אחריות.
מתבלבל בדרכים: מבולבל.
טוב בלימודים אבל לא מבדיל בין ימין לשמאל: לא מציאותי, ו...לא נעים להגיד, הוא כנראה אידיוט. 

וגם אני תייגתי את עצמי. איך זה שלכולם ברור, ולי בכלל לא מובן מה ברור להם? אני כנראה באמת טיפש, מטומטם, מוזר, חסר אחריות. אבל גיליתי שיש אפשרות אחרת, שנראתה לי פחות גרועה... 

האפשרות האחרת עלתה בי כשהוטחו בי שאלות כמו "מה פתאום הלכת דווקא לשם? באמת לא קלטת שאנחנו מחכים לך פה?". "בטח שקלטתי, מה אתה חושב שאני!", שיקרתי, "פשוט התחשק לי ללכת לשם, מי שׂם עליך."  התחלתי להפגין חוסר אכפתיות וזלזול בוטה – והתיוג החדש שלי הצליח מעל ומעבר. כולם קילפו ממני את התווית "טיפש" והדביקו עליי את התווית "מזלזל". וכדי שהתווית "טיפש" לא תחזור, התחלתי להתנהג באופן מזלזל גם בלי קשר ללקות. עם הזמן שכחתי מדוע התחלתי להתנהג כך, והאמנתי באמת ובתמים שזה האופי שלי, זה מי שאני. התאמתי את עצמי באופן מוחלט לתיוג החדש.  
 

כך התגלגלתי מלא בתוויות כמו איזו חבילת דואר שאין לה שום יעד ושום דורש, עד שבגיל 23 או 24 ראיתי במקרה ספר עם הכותרת "לקויי למידה", מושג שלא הכרתי, אם כי שמעתי אותו פה ושם. פתחתי סתם כך את הספר והתחלתי לקרוא, והגעתי לפרק על לקות זמן ומרחב. כל הדברים שקראתי בספר נראו לי מוזרים, אבל האנשים האלה, בפרק על לקות זמן ומרחב, תפשו אותי חזק. בחיי, שאלתי את עצמי, מאיזה ירח הם נפלו? אבל הייתה לי תחושה מטרידה, ש... כבר קראתי פעם את הספר הזה. 

לא, לא יכול להיות, ופתאום זה היכה בי: לא אני קראתי את הספר, הספר הזה קרה לי! כל מה שמתואר שם – כל זה קרה לי, זו הילדות שלי, אלה החיים שלי! חזרתי וקראתי שוב ושוב – כן, אלה המצוקות שלי, ההסתבכויות שלי, זה אני. לא!!! זה לא אני. כל המצוקות, ההתבלבלויות הבלתי אפשריות – הן רק חלק אחד מן המכלול, חלק קטן, שאפשר לבודד אותו, אפשר לקרוא לו בשם. אפשר לחקור אותו, לשלוט בו. להתמודד אתו.  

התגלית הזאת שינתה את כל מהלך החיים שלי. אין יותר תיוגים, אין צורך בתוויות. אידיוט, חסר אחריות, זלזלן, היו תוויות שהגדירו את כל-כולי. לעומתן, "לקוי זמן ומרחב", זו הגדרה נקודתית של חלק אחד קטנטן, החלק שתמיד השתלט על כל החיים שלי, כי לא ידעתי שהוא קיים ולא ידעתי שאפשר להתמודד אתו. 
 

היום אני יודע ש"להתמודד" זה גם לראות את הצד היפה. באמת שיש צד מאוד יפה ואיכותי בחלק הזה שלי, ובעזרתו אפשר לעשות דברים מופלאים. 

אבל אני, עם כל הכבוד, לא העניין העיקרי כאן. בואו נחזור ללקויי הלמידה ולבעלי הפרעת הקשב. כאשר אנו אומרים על מישהו שהוא "לקוי למידה", או בנוסח החדש והמדויק יותר "עם לקות למידה", עלינו לזכור שבשום פנים ואופן איננו מגדירים את כל-כולו, אלא חלק אחד בלבד מהמכלול שמרכיב את מי שהוא. בניגוד לכינויים המשפילים והמתנשאים שהיו נהוגים בעבר,  טיפש, מופרע, עצלן, חסר אחריות, כינויים שמשתלטים על כל ישותך ואינם מאפשרים לך לפתח יכולות ואיכויות, המושגים "לקוי למידה" ו"בעל הפרעת קשב" מצביעים על משהו שאינו עומד בשום סתירה להיותך יצירתי, שמח, חכם, מוכשר, איכותי.  

בואו נשקיע מחשבה בילדים שלנו ובתלמידים שלנו. למשל, הילד שכל הזמן מציק באופן בלתי נסבל. בואו לא נקל על עצמנו בביטויים שטחיים כמו  "זה האופי שלו" או "הוא צריך צומי", עוד ביטוי שנוצר רק כדי ללעוג ולהעליב. גם אם הוא רוצה שנתייג אותו כך, אנו נתעלה מעל הבינוניות, נשקיע רגש ומחשבה, ולא נעשה לו את העוול הזה. נשקיע זמן ומשאבים ונבדוק מהן הבעיות הנקודתיות, נגדיר אותן ונבודד אותן. "נתייג" את הלקות – לא את הילד עצמו! אם נתמיד בכך – מאוד ייתכן שנגלה ש"מציק" איננה תכונת אופי, אלא מצב שהילד כלוא בו. וכבר פגשתי כמה וכמה הורים ומורים שנדהמו לגלות בילד ה"מציק" הזה איכויות שלא האמינו, שהוא עצמו לא האמין, שקיימות בו.  

אם לא מתכחשים ללקויות הלמידה ולהפרעות הקשב, אלא מתמודדים איתן ולומדים לנהל אותן, נופתע לגלות איך הן יכולות להזניק, בפירוש כך, את האיכויות של הילד. בואו נפסיק לדכא את ילדינו, נאפשר לעצמנו ולסביבה לראות אותם מעבר לבעיה הנקודתית, מעל התיוגים הפשטניים והשטחיים,  ונעזור להם לבטא את כל האוצרות הנפלאים הטמונים בכל רבדי האישיות שלהם. 
שיהיה בהצלחה לכולנו!

ליאור דגן M.A
מומחה לליקויי קריאה, 
עוסק בקידום לקויי למידה ובבניית ביטחון עצמי
www.liordagan.com   052-2933025

 
תודה על קריאת העלון.
אני מזמינה אותך לקרוא עוד על למידה והוראה לבעלי הפרעת קשב ולקויות למידה כאן:
http://adhdindex.co.il/cat-12

בברכה,

זיוה דינה - קשבים
ייעוץ להפרעת קשב,
דיוורי טיפול, חינוך ואימון
לקהלי יעד מותאמים במיוחד
adhdindex.co.il  

 

---

ה​​רשם לעלון כדי לקבל עדכונים על הטיפול ​בהפרעת קשב ADHD:

עלון קשב ADHD למשפחה

עלון קשב ADHD למבוגרים

הרשם ל"קשבים" כדי לקבל עדכונים לאנשי טיפול, חינוך ואימון:

״קשבים״ להתפתחות מקצועית

---

22.08.2017