עלון קשב ADHD
"המורה, הרסת לי את היחסים
עם אבא שלי!"
רן ישפה
כך הסביר תלמיד אהוב שלי, דויד, שם בדוי, למה חיבל בדלתות הרכב שלי עד שלא יכלתי לפתוח אותן יותר. שאלתי אותו: "למה אתה מתכוון"? והוא אמר, שהייתה לו תקופה טובה עם אבא שלו, אבל לאחר שדיווחתי עליו שעישן סמים, הכל נהרס. המשכתי לברר: "מה זה אומר תקופה טובה?"; "זה אומר שהוא נתן לי כסף ולא צעק עלי"."ובדרך כלל איך היחסים שלכם?" שאלתי, והוא ענה: "הוא לא אוהב אותי, הוא מרביץ לי, הוא צועק עלי".
שיחה וסרט על הגג
ביקשתי מדויד לבחור שני חברים שאיתם הוא מרגיש נוח וללכת לצלם שיחה ביניהם על הנושא, כדי שנוכל להתבונן ולחשוב יחד על הדברים אחר כך. חבר אחד צילם והאחר היה המקשיב.
"איפה תרצה שנצלם?" שאלתי, והוא בחר את גג בית הספר, "כי שם אפשר לראות את האופק וגם את הסכנה", הסביר.
הנה השיחה המרגשת, הכנה והאמיצה שלהם:
https://youtu.be/PYptyGvuI98
דויד היה תלמיד בכיתה י"ב. אני מלווה אותו מאז כתה י' בלימודי "תקשורת מקדמת", שהיא תוכנית לטיפוח מסוגלות עצמית באמצעות מצלמת ווידיאו. הוא בחר בי כדמות, שאולי תוכל סוף סוף להכיל את כל הצדדים שחיים בו, ואולי דרכה יחווה תיקון ויקבל עזרה. דויד למד בתיכון ברנקו וייס האתגרי בבית שמש, בית ספר המיועד לבני נוער שהמערכת "הרגילה" לא ידעה לתת להם מענה.
לו הייתי רק מורה ל"פדגוגיה" ולא ל"פדגוגיה טיפולית", סביר להניח שלא היו לי הכלים לנהל את המקרה בצורה כזו, ויתרה מזאת – סביר להניח שהיו משעים את התלמיד, ומרחיקים אותו מכל הזדמנות לעשות תיקון מחולל שינוי חיובי בחייו. היו שולחים אותו הביתה עם הסבר לאבא, שהילד שלו עבר כל גבול, שהילד מושעה "עד שיבין את מעשיו" ואולי בכלל מקומו לא שם. כן, שולחים לאותו האבא שאני "הרסתי" את היחסים ביניהם, שהיו רוויים באלימות, צעקות וחוסר אהבה.
ומה היה קורה אז, לדעתכם? כיצד האבא היה מגיב? סביר להניח שאותה תקווה של הילד לשינוי מיטיב בחייו, תקווה המוסווית על ידי פעולת ייאוש שהיא לעיתים בלתי נסבלת על ידי החברה והן על ידיו – גם היא הייתה עלולה להיכבות.
צורך עמוק באהבה, קבלה וגבולות מתוך קשר
מערכת החינוך, לצערי, עדיין איננה מתאימה לתלמידי המאה ה-21. משקיעים המון בתוכניות דיגיטליות, בכיתות ממוחשבות, אך מפספסים את העיקר – הצורך של כל ילד וילדה, נער ונערה, ב"פדגוגיה טיפולית", המתבססת על הצורך העמוק באהבה, קבלה, הכלה וגבולות הנובעים מתוך קשר העונה על צרכים קיומיים. אחרי הכל, אנו עדיין "המכונה" היחידה, שצרכיה הקיומיים הטבעיים לא השתנו, אם נרצה ואם לא.
צורך זה הנו נחלת כולם ולאו דווקא של משפחות המוגדרות במצבי סיכון. כולנו מושקעים ונדרשים לעמוד בקצב המאה הנוכחית – עבודה סביב השעון בכדי להתמודד עם יוקר המחיה, השגיות הכרחית כדי להיות "טובים דיים" במונחי מציאות המאה ה-21.
יש שיאמרו כי מערכת החינוך איננה תחליף להורים ואיננה מקום לטיפול, אלא לחינוך. הם צודקים ולכן לא הזכרתי את המורה כמטפל או את המורה כתחליף להורה.
"פדגוגיה טיפולית"
מדובר ב"פדגוגיה טיפולית", מושג שטבע חיים מויאל, ראש אגף א' לחינוך ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך, המדגיש את המורה כפדגוג ואת הקשר המשמעותי שהוא יוצר עם תלמידיו, באמצעותו מתקיימים ערכים טיפוליים, כמו בין הורה וילד.
למה הכוונה? כפי שעל ההורה "הטוב דיו", לפי ד. וויניקוט – לקבל את הילד כמות שהוא, ומרגע שהוא נולד, האמא / האבא אינם נרתעים מהצרכים היוצאים ממנו – מלוכלכים ומתסכלים ככל שיהיו – קקי, פיפי, פליטות, קיא, רוק.... מחבקים ומכילים אותו, וכשגדל אנו מקבלים את "רוע הגזרה" בגידול ילדים, כך, על המורה לקבל את תלמידו על כל צדדיו וחלקיו. לא כמטפל או כהורה, אלא כפדגוג שבחר לעבוד בתפקיד של מחנך ולא משנה מהו תחום הדעת שהוא מלמד.
נכון, זה קשה ומתסכל, לעיתים ברמות בלתי נסבלות, אבל אפשרי ואף הכרחי. כמו שאני נוהג לומר: "הייתי הורה מושלם, עד שנולדו לי ילדים", כך גם בהוראה. כאבא לשתי בנות, יש רגעים ש"בא לי למות", משמע לסובב את הגלגל חזרה ולהתחיל מחדש ואולי אף בלי ילדים בכלל...אך אז אני לוקח נשימה וזוכר, שכל מה שהן עושות כילדות הוא נורמלי ואומר לעצמי: "אני בחרתי להוליד אותן, ועלי להכיל אותן כמו שהן ולסייע להן לגלות עוד דרכי התנהגות ולעדן את התגובות הטבעיות שלהן".
"מיהו ילד נורמלי?" מרחיב ד. וויניקוט: "האם הוא רק אוכל, גדל ומחייך במתיקות? לא, לא כזה הוא הילד הנורמלי! ילד נורמלי, אם הוא בוטח באימו ובאביו, משחרר את כל המעצורים. עם הזמן הוא מנסה את כוחו בלשבש, להרוס, להפחיד, להתיש ולתחבל תחבולות... אם הבית מסוגל לעמוד בכל מה שהילד עושה כדי לשבש את התנהלותו, יתיישב זה ויתחיל לשחק."
וממשיך - "הילד שביתו נכשל יחפש את ארבעת הקירות מחוץ לביתו... הוא רק מרחיק מעט יותר את שדה החיפוש, ובמקום אל משפחתו פונה אל החברה או אל בית הספר לקבלת היציבות הדרושה לו". (ד.ויניקוט, "עצמי אמיתי עצמי כוזב")
זכרו, כי הרבה פעמים התנהגות חסרת מעצורים היא זעקה, לעיתים לא מודעת, לתיקון ופיצוי. קריאה להתחלה חדשה עם תקווה וכמיהה לשחזור של העבר ותיקונו. לכן, אם אנו המורים נבין זאת כהזדמנות נדירה, נחווה בעצמנו את המעבר מן הייאוש לתקווה.
צפו ב-30 שניות, שדויד משתף בצורה אותנטית למה הוא גונב ומוכיח את התיאוריה כחיה בנפשנו:
https://youtu.be/VQwn-XM7zIY
שאלת הבהרה ותשובה מוחצת
מערכת החינוך חייבת להתחיל ולספק מענה לצרכים הטבעיים של התלמידים. בהתאם לכך עליה להעניק למורים כלים "פדגוגים טיפוליים", שיאפשרו ויעודדו אותם לשאול את התלמידים שאלות שאין לנו תשובה עבורן, כגון:
-"למה אתה מתכוון?"
-"איך זה זה היה לפני ואיך זה עכשיו?"
וכל שאלות הבהרה, בירור והבנה שמתבקשות.
השלב הבא, לאחר שאילת השאלות והבנת התמונה המלאה, הוא לברר עם התלמיד/ה מה לדעתם יוכל לעזור להם, או במילים הפשוטות "מה אתם צריכים ממני?", בירור שיאפשר להם לגלות את מסוגלותם העצמית למציאת פתרונות.
כששאלתי את דויד מה הוא רוצה שיקרה עכשיו, הוא ביקש ממני לדבר עם אבא שלו. באתי לאביו וביררתי איתו מה קורה ביניהם והוא ענה לי באומץ ובכנות את מה שהילד הרגיש: "אני לא אוהב אותו". במאמץ רב המשכתי: "למה אתה מתכוון?" והוא השיב לי: "יש לי שמונה ילדים ודויד היחיד שמזכיר לי אותי כילד"!
רן ישפה
מייסד ומנכ"ל "ראיה" - בית הספר לתקשורת מקדמת,
ראש התוכנית להכשרת מנחים לתקשורת מקדמת במכללת סמינר הקיבוצים
03-6888444
https://www.tm-school.com/beamentor
תודה על קריאת העלון הנוכחי.
אני מזמינה אותך להתרגש וללמוד עוד
מעלונים בנושאי טיפול התנהגותי, רגשי - כאן,
ולהתראות אתי בעלון הבא.
הרשם לעלון כדי לקבל עדכונים על הטיפול בהפרעת קשב ADHD:
הרשם ל"קשבים" כדי לקבל עדכונים לאנשי טיפול, חינוך ואימון:
27.08.2018