עלון קשב ADHD


כרוניקה של הפרעת קשב במשפחה

כרוניקה של הפרעת קשב במשפחה

עלון קשב ADHD

כרוניקה של הפרעת קשב במשפחה 
זיוה דינה

רציתי לספר לכם על משפחתי, משפחה אחת מרבות עם הפרעת קשב, אשר קודם כל מתוודעת לנוכחות התכונה באבחון אחד מהילדים, ואחר כך מזהה אותה בהורים ובעוד בני משפחה. רציתי לספר לכם שאפשר להתמודד עם הפרעת קשב בעזרת מבוגרים שאינם מוותרים: מורות ויועצות חינוכיות מסורות, רופאים, פסיכולוגים ומטפלים שאכפת להם, הורים שלא מתביישים לבקש עזרה והדרכה ממערכות החינוך, קופת החולים וממחלקת הרווחה, כי אינם יכולים לממן טיפולים פרטיים.
רציתי לספר לכם על ילדים שאינם מוותרים לעצמם ומנסים שוב ושוב עד שהם מצליחים.

הבן האמצעי עובר אבחון
אנחנו התחלנו מן האמצע. בגיל 4, הגננת התלוננה שבני האמצעי לא אוהב לצייר, לא אוהב לבנות בקוביות, לא אוהב לשבת ב"ריכוז" ולא מצליח לצייר עיגול עגול. הוא שיחק הרבה בחצר ונפצע לעתים קרובות, היה מסתובב בגן מסביב למעגל ה"ריכוז" וזורק תשובות נכונות לשאלות הגננת. בבית, רכב על ה"בימבה" שלו עד הכביש הראשי, ניסה לצאת מן החלון בקומה השנייה, וגם בדק מה קורה כאשר זורקים קרשים וגפרורים בוערים למקלט השכונתי.

כאשר לקחנו אותו לרופאת התפתחות הילד, היא בנתה לו תוכנית טיפולית:
א. ריפוי בעיסוק - כדי לטפל במוטוריקה העדינה שלו, ולהכין אותו לכתיבה.
ב. טיפול פסיכולוגי - כדי לטפל בחוסר הגבולות שלו.  

ומה קרה?
המרפאה בעיסוק סיימה את הטיפול אחרי 10 מפגשים. אנחנו, ההורים והגננת, התלוננו שהוא לא מצליח לצייר עיגול עגול, אבל היא טענה שיש ילדים שזקוקים לריפוי בעיסוק יותר ממנו.
הפסיכולוגית אמרה שחוסר הגבולות של הילד נובע מבעיה בתפקוד המשפחה, והפנתה אותנו לטיפול משפחתי. אבל איך זה שהאחים הגדולים והקטנים ממנו לא מנסים לצאת דרך החלון בקומה שניה?
המטפלת המשפחתית אמרה שהבעייה נובעת מחוסר תיאום בין ההורים, והפנתה אותנו לטיפול זוגי.
הטיפול הזוגי הסתיים בכך שאני ובעלי נשארנו עם אותם חילוקי דעות.
והילד? הוא נשאר אותו דבר!!!

מזל שעברנו למקום אחר, ושם פסיכולוג בית הספר, מצוייד בהרבה סוכריות וסבלנות, רדף אחריו במשך חצי שנה עד שהשלים את האבחון וקבע שיש לילד הפרעת קשב.

בגיל 11, אחרי שנים של סבל חברתי, הוחל בטיפול אצל תרפיסט במשחק. בגיל 12 הפסיק להיות בטטת מחשב מסוגר בבית, התחיל לרוץ בחוץ, השיל 14 ק"ג ממשקלו ונהיה נער חברותי. עד כדי כך חברותי, שילדי הכתה שלו, אלה שצחקו עליו לאורך השנים, ביקשו ממנו להמשיך אתם לתיכון ולא ללכת לפנימיה שהוא בחר.

 

נעים להכיר, זה הבוקר שלנו
לקראת שנת הלימודים תשנ"ז עשינו רלוקיישן בארץ. היה לי קשה להתארגן בבוקר במקום חדש לגמרי ועם שלושה ילדים קטנים. לא רק הילדים היו צריכים להגיע בזמן לגן ולבית הספר, גם אני הייתי צריכה להגיע בזמן לעבודה, ועוד לצאת מן הבית לפני שהם יוצאים להסעה. אז עדיין לא ידענו שלכל הילדים ולאמא שלהם יש הפרעת קשב.

מבין שלושת הילדים, האמצעי שיגע אותי הכי הרבה. הייתי צריכה לוודא שהוא איננו עסוק באיזשהו משחק במקום להתלבש, איננו מסתובב ברחבי הבית במקום להכין את התיק, איננו שקוע בדמיונות באמצע שריכת הנעליים, ואיננו מציק לאחיו הקטן שמנסה להתארגן בעצמו.

כאשר פיתיתי אותם לקום עם סרט מצויר בטלויזיה, הייתי צריכה להילחם כדי לכבות אותה בזמן, וכאשר הילד שקם ראשון קיבל רשות לשחק במחשב, הייתי צריכה להקים אותו משם בכוח.

כל אותו הזמן הייתי צריכה להכין להם ארוחת בוקר, להכין לכל אחד כריך כמו שהוא אוהב, להכין מראש ארוחת צהריים שהם יאכלו בלעדיי, וגם לסדר את הבית, כדי שיהיה להם נעים ונוח לחזור לבית בלי אמא שתקבל את פניהם. ועוד לא דיברנו על הקימה שלי, ההכנות הפרטיות שלי לקראת יום העבודה, והקושי הפרטי לעשות מספר דברים במקביל.

אחרי הרבה ניסויים וטעיות, הגעתי לנוסחה המנצחת:
קמתי כבר ב-4:00 בבוקר כדי להכין בשקט את הבית לארועי הבוקר. שמתי כביסה במכונה, שמתי סיר על האש עבור ארוחת הצהרים, ניגבתי את הרצפה, והכנתי לכל ילד כריך אישי בשקית עם פתק ובו שמו וברכה מיוחדת ליום נעים

אחר כך הערתי אותם ב-6:00 לראות סרטים מצוירים. אחר כך, כוס שוקו גדולה, כדי ללכת לשרותים בבית ולא בבית הספר. אחר כך, אפיתי וטיגנתי אוכל מהיר שהפיץ ריח ועורר את תיאבונם: פאנקייק, חביתה, פיצה או בורקס קפואים, ואיתם מעדן, קורנפלקס ופרי, העיקר שיאכלו אוכל מזין שירפד את הקיבה.

כדי להחזיק את הדריכות בזמן ההכנות, הייתי עוקבת אחרי השעונים האנלוגיים הגדולים המפוזרים בבית. לילד החולמני מכולם, אמרתי כל 5 דקות מה המשימה הבאה ועד מתי לסיים אותה. למשל: "כאשר המחוג הגדול יהיה על מספר 5, אתה צריך לסיים לנעול את הנעליים. כאשר המחוג הגדול יהיה על מספר 6, אתה צריך לסיים את צחצוח השיניים." משימה אחת בכל פעם, כדי לא להעיק על הזכרון הקצר.

רגע, מתי מתלבשים? לא צריך להתלבש. יש פוטר ויש וטריקו והם אינם מתקמטים. ערב קודם מתקלחים, לובשים בגדים נקיים לבית הספר וישנים אתם.
ומתי מכינים את התיק? בערב, לפני השינה.
ואיך יודעים כמה זמן לוקח להתארגן? לומדים מן הנסיון. הכי חשוב, לא להעיר את הילדים מאוחר מדי, כי אז נהיה בלחץ אטומי, ולא מוקדם מדי, כי אז ישקעו בטלויזיה, מחשב ועוד משחקים ממכרים.
לבסוף, כל ילד עלה להסעה עם תיק מסודר, כריך אישי, עיניים  עירניות, ובעיקר – עם מוכנות לקראת היום החדש.

 

מאבחון לאבחון עם הבן הצעיר
הבן הצעיר והחייכן כבר בן 8 ולא מחייך. המורים והמטפלת באמנות לא יודעים מה מפריע לו. חשבתי שאולי גם הוא עם הפרעת קשב. הלכנו ביחד לנוירולוג שאבחן אותו כבעל הפרעת קשב ונתן לו ריטלין.
אחרי זמן מה, אמר לי בני: "אמא, עם הריטלין אני מי שיכלתי להיות. אני מקשיב בשיעור ולא רב עם הילדים".
בתיכון הוא סרב לקחת ריטלין, ספג נזיפות על שאיננו יכול לשבת בשקט בשעורים ובהצגות, היה מגיע למבחן בגרות ומוסר למשגיח דף ריק.

בכתה י"א הוחלט לערוך לו אבחון פסיכו-דידקטי. האבחון נערך על ידי פסיכולוגית סבלנית על פני מספר פגישות. בסוף האבחון הוא אמר לה שהחליט להפסיק להתמרד וישתלב במסגרת, וכך היה.


אמא מתאבחנת
אני בת 45, ולמרות החריצות וההתמדה, מתקשה במקומות עבודה.
כמורה מוסמכת בעברי הרחוק, הגעתי מוכנה לשיעור, ו-35 תלמידים הפריעו לי להעביר את השיעור. כמוכרת בחנות בעברי הפחות רחוק, לא יכלתי גם לענות לטלפון, גם להדריך קונים וגם להנפיק קבלה. הבוס ניתק אחד משני קווי הטלפון בקופה, כדי שאוכל להתרכז.
חשבתי שייתכן שירשתי את הפרעת הקשב מילדיי, כי זו תכונה תורשתית.
אחרי מפגש מתסכל עם נוירולוגית מבוגרים, הגעתי למרכז לקשב וריכוז בגהה, ושם אובחנתי על ידי הפסיכיאטרית וחוקרת הפרעת הקשב ד"ר איריס מנור.
היא אמרה שיש לי הפרעת קשב עם היפראקטיביות, ואני אמרתי שאינני היפראקטיבית. תשובתה: "גם פטפטנות היא היפראקטיביות"....


אבחון הבת הגדולה
בגיל 16 בתי הייתה תלמידה בינונית מאוד ומתוסכלת מאוד. כאשר שלחתי אותה לפסיכולוג, היא סיכמה איתו שאם היא תרגיש צורך, היא תתקשר אליו בעצמה כדי לקבוע פגישה.
כאשר הגיעו מים עד נפש, נסענו באוטובוסים מביתנו ברמת הגולן עד למרכז לקשב וריכוז בפתח תקוה, שם עברה אבחון מדוקדק אצל הפסיכיאטרית ד"ר מנור.
בשיחת הסיכום, דר' מנור אמרה לה שהיא נערה פקחית מאוד עם הפרעת קשב קשה, ושהיא צופה לה הצלחה רבה אם תטופל נכון.
בתי הרימה את קולה: "את אומרת את זה רק כדי להתחנף אליי!".
אחר כך החלה בתי במסע של קפיצות בציונים בעידוד המורים, עד שהתקבלה כעתודאית לטכניון.

כעבור שנים היא אמרה לי, שדר' מנור הייתה איש המקצוע הראשון שדיבר אליה בגובה העיניים.

הבת הגדולה מתקבלת לטכניון
עדיין לא לגמרי ברור איך בתי, שלמדה במגמת תקשורת בתיכון, התקבלה ללימודי הנדסה בטכניון בלי כל רקע בפיזיקה, הצליחה להשלים 5 יחידות פיזיקה במשך חודשיים ולדלג על המכינה.
בזמן הלימודים, היינו מקבלים מן ההטכניון הודעות שממוצע הציונים שלה לא מספק. אני הייתי מתקשרת אליה בחוסר אונים, והיא הייתה עונה: "הכל בסדר, אמא, כבר דיברתי אתם".

יום אחד התכוון המרצה לתת לה ציון "נכשל" בסמסטר. היא הלכה לדבר אתו, והסבירה שיש לה בעייה לכתוב ספרות בסדר הנכון ולכן טועה בחישובים. תשובתו: "אם זאת אכן הבעיה שלך, אין לך מה לעשות בטכניון". בתי התקשרה אליי בוכיה, שוב חשתי חוסר אונים לעזור לה, אבל היא הלכה למרצה ואמרה לו, שכל העבודות האחרונות שהגישה היו עם ציון טוב, וכאשר בודקים את המבחנים עם הטעויות, נוכחים שהדרך הייתה נכונה. המרצה שינה את הציון ל"עובר".

כחלק מתכנית הלימודים, למדה בתי לעבוד עם תוכנה המאפשרת לכתוב פונקציות מתמטיות מורכבות. כך גילתה, שאם היא מקלידה נתונים למחשב במקום לכתוב על הנייר, אין לה טעויות במספרים. בהמשך, היא התקבלה לעבוד כמתרגלת במכינה, כתבה לאגודת הסטודנטים תכנית עבור קורס לתוכנה ולימדה אותו במשך שני סמסטרים.

כיום יש לה תואר ראשון בהנדסה, והיא עובדת כמפתחת תוכנה בחברה גדולה.


הבן האמצעי מתקבל לאוניברסיטה
הבן האמצעי, אשר אובחן בתיכון בעזרת משרד החינוך כבעל הפרעת קשב, לא קיבל עזרה מבית הספר כי לא היה נחשל מספיק... הוא היה עוזר לחבריו להתכונן למבחנים במתמטיקה, מקבל 55 והם מקבלים 95. בעידוד היועצת, ביקשתי מן המורה למתמטיקה לעזור לו בגלל הפרעת הקשב שלו. המורה ענה שהוא מלמד 30 שנה ואיננו יודע מהי הפרעת קשב.
הבן היה אומר לי: "אם נכשלתי, סימן שאני צריך להתכונן יותר."
בסיום הלימודים, הוא התקבל כעתודאי ללימודי כלכלה באוניברסיטה.
יום אחד הגיע לאוניברסיטה המורה למתמטיקה לבקר את בתו הסטודנטית. הוא ראה את בני ואמר לה. "תראי איך הדיסלקט הזה התקבל לכאן". מיותר לציין שבני מעולם לא אובחן כדיסלקט.

כיום הוא כלכלן וסרן בצבא, לומד מדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה.
 

הבן הצעיר עושה חייל, תרתי משמע
הבן הצעיר התגייס ליחידה קרבית, עבר מסלולי טירונות, מ"כים וקצינים קרביים, והיה מפקד אהוב של מחלקה עם חיילים 'קשים'.  אחרי קבלת דרגת סגן, עבר להדריך צוערים בקורס קצינים קרביים בבית הספר לקצינים. הוא לא הדריך אותם רק בשטח, אלא גם לימד אותם בכתה.
לאחר השחרור, טייל בחו"ל, שיפר בגרויות בלמידה עצמאית מן האינטרנט, ועבר קורס פסיכומטרי בציון גבוה. אחר כך חזר חזר לאינטרנט כדי ללמוד פיזיקה, מקצוע שלא למד מעולם, כדי להתקבל ללימודי הנדסה באוניברסיטה.

כן, הוא התקבל לאוניברסיטה שרצה...ושוב מחייך.

החוויה האישית שלי
כאם המשפחה, וגם לאור מצבנו הסוציו-אקונומי הקשה, הרגשתי כטובע המבקש מכולם סביבו להציל אותו. בשנים הראשונות, היוזמות לעזרה באו ממחלקת החינוך. אחר כך היו קיצוצים בחינוך, ואני השתדלתי ללמוד על זכויותינו ולבקש אותן מרשויות החינוך והרווחה.

בני המשפחה התביישו בבקשות העזרה שלי, ונראה לי שבן זוגי, כדרכם של גברים, לא אהב את העזרה. אני, שחונכתי להרוויח את לחמי בעצמי, מצאתי את עצמי "משנוררת" עזרה, מתביישת עמוקות ומנחמת את עצמי שזה למען הילדים.

לכל אורך הדרך פגשתי במורים, יועצות ומטפלים קשובים ומקצועיים. נראה לי שציפיתי שמישהו יוביל אותי יד ביד, בעוד העזרה הייתה נקודתית לכל מקרה בנפרד. בחווייתי הייתי  כמו הברון מינכהויזן, ששקע בביצה והרים את עצמו ממנה על ידי שמשך בציצת ראשו.
 

סיכום:
ילדיי מצאו דרכים משלהם להתמודד. בבית הם קיבלו את המסר, שאפשר למצוא דרכים שונות, באופן עצמאי או מוסדי, בעזרת חברים או בעזרת אנשי מקצוע, כדי להתגבר על כל קושי. ובעיקר, שגם אם נכשלים, אפשר לנסות שוב ושוב, ועוד פעם שוב ושוב, עד שמצליחים.
ואני? הפכתי למקצוע את הפצת הידע על טיפולים בכלל ועל הפרעת קשב בפרט, והנגשת מידע לאנשי מקצועות הטיפול, החינוך והאימון.

 

זיוה דינה – קשבים
עורכת "עלון קשב ADHD"
מידע להורים ולאנשי מקצוע בנושא הפרעת קשב
http://adhdindex.co.il/all-alonim

מנהלת פורום ההורים "הפרעות קשב ADHD"
http://www.tapuz.co.il/forums/forumpage/201

מנהלת דיוורי "קשבים"  לאנשי טיפול, חינוך ואימון
http://adhdindex2.ravpage.co.il/kshavimsr

 



ה​​רשם לעלון כדי לקבל עדכונים על הטיפול ​בהפרעת קשב ADHD:

עלון קשב ADHD למשפחה

עלון קשב ADHD למבוגרים

הרשם ל"קשבים" כדי לקבל עדכונים לאנשי טיפול, חינוך ואימון:

״קשבים״ להתפתחות מקצועית


20.11.2016